כוח המדינה הוא, לצד שטח המדינה והעם, אחד משלושת התנאים הבסיסיים לקיומה של מדינה. כאשר כוח המדינה מתמוטט, מדברים על מדינה כושלת, המכונה גם failed state. ז'אן בודן (Jean Bodin, כ-1530 עד 1596) תיאר את כוח המדינה כהכוח לתת את החוק ולהפר אותו [מקור: Puissance de donner et casser la loi] ב”ששת ספרי הרפובליקה“ [”Les six livres de la République“], ספר I, פרק X, 1576]. בודן מתייחס כאן הן לכוח המדינה הפנימי, שמטרתו להבטיח סדר בתוך המדינה, והן לכוח המדינה החיצוני, שמטרתו להבטיח את השלום למדינה מול מדינות אחרות. לפי מקס ובר, מדינה […] היא אותה קהילה אנושית, אשר בתוך שטח מסוים […] תובעת לעצמה (בהצלחה) את המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח פיזי. [ב”פוליטיקה כמקצוע“: מתוך: “עבודה אינטלקטואלית כמקצוע. ארבע הרצאות בפני איגוד הסטודנטים החופשיים. הרצאה שנייה“ [”Geistige Arbeit als Beruf. Vier Vorträge vor dem Freistudentischen Bund. Zweiter Vortrag.“] , 1919]

לדברי תומאס הובס, הלגיטימציה להפעיל כוח בתוך מדינה נובעת מהצורך למנוע את מלחמת הכל בכל [במקור: bellum omnium contra omnes, מתוך ”Elementorum philosophiae sectio tertia de cive“ [”הפרק השלישי של יסודות הפילוסופיה על האזרח“], 1642]. מכיוון שבלי כוח מדיני האוכלוסייה חשופה לחוסר זכויות ולשרירותיות מצד קבוצות אוכלוסייה חזקות בחברה, ההגנה על קבוצות האוכלוסייה החלשות מעניקה לגיטימציה לקיומו של כוח מדיני.

הפרדת רשויות

עיקרון בסיסי במדינות שבהן שוררת שלטון החוק הוא הפרדת הרשויות. עיקרון זה מקורו בברון דה מונטסקייה, שדרש לחלק את הכוח בין שלושת הרשויות. הוא אומר: הכל היה אבוד אילו אותו אדם או אותה קבוצת מנהיגים, אצילים או אזרחים היו מפעילים את שלושת הכוחות הללו: חקיקה, ביצוע החלטות ציבוריות ושיפוט בענייני עונשין או בסכסוכים בין אנשים פרטיים. [במקור: Tout serait perdu si le même homme, ou le même corps des principaux, ou des nobles, ou du peuple, exerçaient ces trois pouvoirs: celui de faire des lois, celui d’exécuter les résolutions publiques, et celui de juger les crimes ou les différends des particuliers.] חלוקה אופקית זו של הסמכויות מכונה גם בשלושת המונחים: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת:

• הרשות המחוקקת היא הרשות המחוקקת. זו יכולה להיות הפרלמנט הלאומי, אך גם מועצת העיר, או מלך.
• הרשות המבצעת היא הרשות המבצעת. זו מתחילה במשרדי הממשלה. כך, למשל, משרד האוצר מוציא הנחיות לרשויות המס לגבי האופן שבו יש לפרש וליישם את חוקי המס. הרשות המבצעת מגיעה עד לרשויות, אשר מקבלות החלטות כלפי האזרחים באמצעות החלטות על בסיס החוקים. גם המשטרה שייכת לרשות המבצעת, אשר באמצעות מעשיה ופעולותיה אוכפת את קיום החוקים.
• הרשות השופטת היא הרשות השיפוטית. זו מופעלת על ידי בתי המשפט, אשר פוסקים פסקי דין על בסיס החוקים. בכך הם מבטיחים הגנה מפני שרירותיות ומבטיחים שכולם יפעלו על פי אותם כללים.

כל אחת משלושת הרשויות יכולה להגביל את הרשויות האחרות. כך ניתן לפסוק פסקי דין נגד חברי פרלמנט, או שבתי המשפט יכולים להכריז על חוקים כבלתי חוקיים אם הם מפרים את החוקה. המשטרה יכולה לעצור שופטים מושחתים, וחברי הפרלמנט יכולים להגביל את חופש הפעולה של המשטרה באמצעות חוקים.

בנוסף לכך קיימת גם חלוקת הסמכויות האנכית מהמדינה או מהמדינה הפדרלית, דרך המחוזות או המדינות הפדרליות, ועד לרשויות המקומיות.

---

חוֹתָם - הגנת מידע