גם שליטי המאיה, האינקה והאצטקים היו שליטים תיאוקרטיים. תופעה זו נצפתה גם בהתפתחות המדינות במרכז ובצפון אירופה. השליטים במרכז אירופה מאז קרל הגדול (משנת 800) היו שליטים חילוניים וכנסייתיים כאחד. הם מינו בישופים ואבות מנזר אימפריאליים, ואף השפיעו על בחירת האפיפיור ברומא. מצב זה הסתיים רק עם סכסוך ההשקעה בשנים 1075 עד 1077, החל מחדש ב-1080 עם מינויו של האפיפיור הנגדי קלמנס השלישי, והסתיים לבסוף ב-1122.

הקיסרים בסין היו תיאוקרטים בשושלת שאנג (1617 לפנה"ס עד 1046 לפנה"ס) והכריזו על משפחת הקיסרים כבני השמים. מאז שושלת ג'ואו (1046 לפנה"ס עד 256 לפנה"ס) היה תוארו של הקיסר גם בן השמים.

גם קיסרי יפן היו תיאוקרטים. הם נחשבו לצאצאי האלה אמטרסו. אמטרסו היא האלה החשובה ביותר בשינטו. היא התגלמות השמש. נכדה ניניגי נשלח לארץ כדי לגדל אורז ולשלוט עליה. נינו היה הקיסר הראשון של יפן ואב קדמון של כל הקיסרים היפנים ששלטו אחריו. רק הקיסר הירוהיטו (1901 עד 1989) הכריז ב-1945, לבקשת הכובשים של יפן באותה עת, כי הוא אינו אלוהי.

יתרונות וחסרונות של תיאוקרטיה

היתרון של תיאוקרטיה על פני מונרכיה הוא הלגיטימציה החזקה יותר כבן אלוהים, יורש אלוהים או נציג אלוהים עלי אדמות, בהשוואה ללגיטימציה הטהורה המבוססת על הייחוס למשפחת המלוכה. אף אחד לא יכול לערער על שלטונו של אדם המושרש עמוק בתודעת האוכלוסייה ומבוסס על דת מבלי להיכנס לעימות עם האוכלוסייה. לכך נכללים גם אנשים וקבוצות משפיעים במדינה, התומכים בשליט המדינה בכסף, משאבים, שירותים או צבא. אלה יכולים להצדיק את מעמדם הכוחני בכך שהם קיבלו לגיטימציה מהשליט, אשר הוא בעל לגיטימציה אלוהית. כך, גם מעמדם הכוחני אינו מוטל בספק. במקרה של מונרך, הלגיטימציה חלשה יותר, מכיוון שדינסטיות מלוכניות הוחלפו שוב ושוב ללא קשיים רבים. דבר זה מחליש גם את יציבות מעמדם הכוחני של אנשים וקבוצות משפיעים.

החיסרון של תיאוקרטיה הוא שהשליטים נבחרו לרוב על ידי קבוצה מוגדרת של אנשים. כתוצאה מכך פרצו שוב ושוב מלחמות אזרחים, שזכו לתמיכה חוזרת ונשנית של משפחות משפיעות שונות. בשל כך הוחלפו לעתים קרובות מערכות הבחירות במערכות ירושה לשליטים. אך אפילו בשושלות הפרעונים במצרים, שבהן ילדי הפרעונים נבחרו ליורשים, השושלות לא נשארו יציבות בשלטון. היו 30 שושלות, החל מהפרעה אחה מהשושלת הראשונה (כ-3000 לפנה"ס) ועד לפרעה המצרי האחרון נקטנבווס השני (359 לפנה"ס עד 341 לפנה"ס). כך, שושלת נשארה בממוצע פחות מ-100 שנים בשלטון. הפרעונים מתו שוב ושוב מוות לא טבעי, מה שמעיד על חוסר יציבות מסוים בשלטון, למרות שהתיאוקרטיה מעניקה לגיטימציה רבת עוצמה.

בנוסף, התעוררו שוב ושוב סכסוכים בין השפעתם של מנהיגים דתיים על החלטות פוליטיות לבין השפעתם של שליטים חילוניים על ארגונים דתיים. דבר זה קידם את הפרדת המדינה מהדת, כדי להפריד בין תחומי השפעתם של המנהיגים הדתיים והמנהיגים החילוניים.

חילוניות ותיאוקרטיה

החילוניות, כלומר ההפרדה בין נושאים חילוניים לדת, החלה כבר ביוון העתיקה במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. באותה תקופה החלו להפריד בתיאטרון בין תכנים פולחניים ודתיים לבין אמנות המשחק. הפרדה בין שלטון חילוני להנהגה דתית התקיימה, למשל, באמצעות הפרדת תחומי השלטון בין האפיפיור לקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית במאה ה-12. החילוץ של נכסי הכנסייה באמצעות פירוק המנזרים באנגליה במאה ה-16 ובמהלך המהפכה הצרפתית במאה ה-18 מכונה גם חילון.

בעיקרון, החילון במובן של דרישה להפרדה בין המדינה לדת החל רק עם המעבר של המונרכיות לדמוקרטיה ולא עם המעבר של התיאוקרטיות למונרכיות.

---

חוֹתָם - הגנת מידע