 |
קניין
הבעלות על דבר מה היא זכות המאפשרת לבעל הזכות למנוע מאחרים להשתמש בדבר, אך הוא עצמו רשאי להשתמש בו.
זוהי זכות מוחלטת החלה על כל אדם, בניגוד לזכויות יחסית, החלות רק ביחסים בין מספר צדדים. הזכות יכולה להיות מוגבלת על ידי חוקים. לדוגמה, מותר להחזיק בבעלות על חפצים או על קרקעות, אך אסור להחזיק בבעלות על בני אדם או על המרחב האווירי. גם רכישת בעלות על דבר מה יכולה להיות מוגבלת. לדוגמה, רכישת סמים, בעלי חיים המוגנים על ידי חוקי שמירת הטבע או חלק מהקרקעות אסורה או מוגבלת ברוב המקרים.
הבחנה בין בעלות לבעלות
בניגוד לבעלות, החזקה היא זכות להחזיק דבר מה ברשותו ולהשתמש בו. בעל החזקה הוא מי שיש לו זכות החזקה על דבר מה. בעל החזקה רשאי למנוע מאחרים להשתמש בדבר, לרוב גם מהבעלים. עם זאת, הבעלים רשאי לשלול מהמחזיק את החזקה. אולם, גם זכות זו מוגבלת לרוב, למשל על ידי תקופות הודעה מוקדמת המוסכמות בחוזה.
לרוב, הבעלים הוא גם המחזיק, אך אם הוא משכיר או מחכיר דבר מה, הוא מעביר את החזקה לאדם אחר מבלי לאבד את הבעלות על הדבר. לדוגמה, שוכר דירה רשאי להשתמש בדירה במסגרת ההסכמים בחוזה השכירות, הוא אף רשאי להגביל את גישת הבעלים לדירה בשל זכותו לפרטיות, אך הוא אינו רשאי, למשל, למכור את הדירה.
היווצרות הקניין
הזכות לקניין התפתחה ככל הנראה כבר עם תחילת השימוש בכלים על ידי בני האדם. בכל העמים הידועים קיימת הזכות לקניין, לפחות על חפצים אישיים כגון בגדים וכלים. גם לגבי חפצים שנמצאו בקברים ניתן להניח כי חפצים אלה היו בבעלות הנפטר, אלא אם כן הם יוצרו במיוחד לצורך הקבורה.
מלבד הרכוש האישי, היו מאז ומתמיד גם נחלות משותפות. לרוב מדובר בשטחי מרעה, יערות או אגמים, שאין להם בעלים או שהם בבעלות קהילה או מדינה, וניתן להשתמש בהם באופן חופשי, בכפוף למגבלות מסוימות. נכסים ציבוריים מסוג זה קיימים עד היום בכל העולם. גם המים הבינלאומיים של האוקיינוסים יכולים להיחשב כנכסי הכלל.
בהתפתחות ההיסטורית ניתן להניח כי במקור החפצים האישיים היו בבעלות פרטית ורק עם הזמן התווספה אליהם הבעלות על הקרקע. חלק מהשטחים נותרו בבעלות משותפת. שטחים אחרים של קרקע, אגמים ונהרות במדינה הפכו לרכוש המדינה או המלך. בחלק מהמקרים גם מנזרים הפכו לבעלים של שטחים נרחבים במדינה. בעיקר בפיאודליזם האדמות חולקו שוב לאוכלוסייה באמצעות נחלות, מה שהוביל לחוסר חופש של האיכרים.
חשיבות הקניין
זכות הקניין נחשבת כתנאי הכרחי לחלוקת העבודה. חלוקת העבודה, בתורה, נחשבת כתנאי הכרחי לצמיחה כלכלית. מכיוון שמישהו היה בעל הזכות הבלעדית להשתמש בחפצים או בקרקע, ההשקעה בדברים אלה הייתה משתלמת. רק כאשר הייתה וודאות שניתן יהיה להפיק תועלת עתידית מדבר מה, הושקעו משאבים בייצור כלי, בבניית בית או בפינוי קרקע. כאשר היה סיכון גבוה שההשקעה בדבר מה תניב תועלת לאחרים, המוטיבציה להשקיע הייתה נמוכה. תנאי מוקדם לתיזה זו הוא שהאנשים רדפו בעיקר מטרות אנוכיות ומטרות אלטרואיסטיות מועטות.
הפקעות
במדינות רבות בוצעו בעבר, ומבוצעות גם כיום, הפקעות של קרקעות, לרוב בקשר לבניית כבישים או סכרים, או באופן עקרוני לצורך ניכוס קרקעות. לשם כך נשללה זכות הבעלות מהבעלים הקודמים, או שהבעלים אולצו להעביר את הבעלות. ברוב המקרים, ההפקעות בוצעו על ידי גירוש הבעלים, או שהבעלים כבר נמלטו, או שהבעלים קיבלו פיצוי.
ההפקעה באמצעות גירוש בוצעה בעיקר כלפי חלקים מסוימים באוכלוסייה, ובמקרים נדירים יותר בוצע גירוש של כל האוכלוסייה באזור מסוים. לאחר גירוש התושבים, ניתן היה לסווג את הקרקעות וברוב המקרים גם את כל שאר נכסיו של הבעלים הקודם כנכסים ללא בעלים, והמדינה או גורמים אחרים יכלו להפקיע את הקרקעות והנכסים האחרים.
לעתים קרובות נמכרו קרקעות גם למדינה. המכירה התבצעה אז על פי תקנות חוקיות או, בין היתר, בכפייה. המכירה הייתה העברת בעלות בהתאם לחוק. אפילו במקרה של מכירה בכפייה ובתנאים גרועים עבור המוכר, לפחות נשמר מראית העין של ציות לחוק. ברוב המדינות, זכות הקניין הייתה כה חשובה, עד כי גם המדינה ניסתה למנוע את הרושם שהיא גנבה את הקרקעות.
אם הבעלים נמלטו, למשל בגלל מלחמה, הקרקעות וכל שאר נכסיו של הבעלים הקודם נחשבו כנכסים ללא בעלים והופקעו על ידי המדינה או על ידי אנשים אחרים.
